"מה הכיסא אמר לי — חוויה ראשונה בקונסטלציה"

מאת משתתפת בסדנה בהנחיית אילי אדטו

אני לא בן אדם "רוחני". באתי רק בגלל חברה שהתעקשה.

אבל אז מצאתי את עצמי יושבת על כיסא שמייצג את אחותי,

ואז – בלי לדעת למה – הדמעות פשוט פרצו.

מה אני יודעת על אחותי? מלא.

מה ידעתי עד אותו רגע על הכאב שהיא סוחבת ממני?

כנראה כלום.

המנחה לא אמר לי מה להרגיש

הוא רק שאל:

"מה מרגיש הכיסא הזה עכשיו כשאחותך יושבת מולו?"

ופתאום יצא ממני המשפט:

"אני רק רציתי שתקשיבי לי פעם אחת."

אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה.

לא מהראש, מהלב.

כשהתהליך נגמר — משהו בי נרגע.

משהו בהיא נרגע.

משהו במשפחה נפתח.

רגע של אמת

לא תמיד צריך להבין הכול.

לפעמים פשוט צריך להסכים להרגיש.